Print Sermon

מידי שנה מגיעות הדרשות הכתובות והמצולמות שב-www.sermonsfortheworld.com ל-1,500,000 מחשבים ב-221 מדינות. מאות אחרים צופים בדרשות הוידאו ביו-טיוב, ומהר מאוד עוזבים את יו-טיוב, בגלל שכל דרשה מצולמת מפנה אותם לאתר שלנו. יו-טיוב מפנה את האנשים לאתר שלנו. מידי חודש הדרשות הללו מתורגמות ל-39 שפות ומגיעות ל-120,000 מחשבים. הדרשות הכתובות אינן מוגנות בזכויות יוצרים, כך שניתן להשתמש בהן ללא רשותנו. כדי לראות כיצד התרומה החודשית שלכם תוכל לעזור לנו בעבודה הגדולה של הפצת הבשורה לכל העולם, כולל העולם המוסלמי וההינדואיסטי, לחצו כאן בבקשה.

בכל פעם שאתם כותבים לד"ר היימרס, תמיד ציינו באיזו מדינה אתם מתגוררים, אחרת הוא לא יוכל לענות לכם. כתובת האימייל של ד"ר היימרס היא rlhymersjr@sbcglobal.net.

דמעותיו של המושיע

THE TEARS OF THE SAVIOUR
(Hebrew)

מאת ד"ר ר. ל. היימרס, הבן
by Dr. R. L. Hymers, Jr.

דרשה זו ניתנה במשכן הבפטיסטי של לוס אנג'לס
בבוקר יום אדוני, ה-4 באוקטובר, 2015
A sermon preached at the Baptist Tabernacle of Los Angeles
Lord's Day Morning, October 4, 2015

"נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי. וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיה נ"ג 3).

ראיתי לאחרונה סרטון של מטיף שגוער בקבוצה של חוטאים שהתקבצה מחוץ לקהילה שלו. הוא צעק עליהם ממושכות, "אתם תלכו לגיהנום!" "אתם תישרפו לעד באש הגיהנום!" הפסקתי את הסרטון והרגשתי רע מאוד עם עצמי. למטיף הזה לא הייתה אפילו מילה אחת טובה, אפילו לא מילה אחת של צער על האנשים האובדים והתועים שהוא פגש, ואף לא אזכור אחד לאהבה של ישוע כלפי העולם האובד.

אני לא מצליח לחשוב על שום מקרה שישוע דיבר ככה להמון האובד. כן, הוא אמר מילים קשות. כן, הוא אמר לאנשים שהם ילכו לגיהנום. אבל את המילים הללו הוא שמר לסופרים ולפרושים – המנהיגים הדתיים הכוזבים בתקופתו. שמעתי בעבר מטיפים שגוערים וצועקים על המורמונים, על הקתולים, על המוסלמים, על סוטי המין ואפילו על הסטודנטים בקולג'. אבל ככל שאני נהיה מבוגר יותר, כך אני חושב יותר ויותר שהלימוד שלהם מנוגד לדרכו של המשיח. ככל שאני נהיה מבוגר יותר, כך אני חושב יותר ויותר שישוע היה שומר את הנזיפות החמורות יותר למנהיגים הדתיים של ימינו. בדומה לפרושים, אלה שמלמדים יותר את דת מאשר את הבשורה, אלה שמלמדים את פסיכולוגית העזרה-העצמית, אלה שמלמדים את תיאולוגית ה"קרא לזה בשמו, ודרוש את זה", אלה שמלמדים איך-להתעשר-מהר במסגרת תורת השפע, ואלה שמלמדים ישועה בדקלום של מה-שמכונה "תפילת החוטא". כן! אני חושב שאם ישוע היה פה היום, הוא היה מלמד, "אתם תלכו לגיהנום". אבל את רב הלימוד הזה הוא היה שומר למטיפים ולמורי השקר של ימינו! – לאנשים שמפסיקים לקיים אסיפות ערב בימי ראשון, ומשאירים את הצעירים שלהם בלי מקום להתחבר בערבים של יום ראשון, לאלה שמלמדים שיעורי תנ"ך יבשים-כמו-המדבר ומשעממים עד מוות, שמיועדים לאנשים הדתיים-אך-אובדים שבאים רק בבקרים של ימי ראשון, לאלה שמכניסים פנימה את מוזיקת הרוק – וסוגרים את דלת הקהילה בפני לימוד הבשורה, לאלה שאומרים שדם המשיח נשחת ואינו יכול יותר לטהר את הנשים והגברים האובדים מחטאיהם! אני חושב שהמשיח היה הופך את שולחנות החלפנים בבתי המקדש שלהם, והיה אומר להם,

"אוי לכם הסופרים והפרושים החנפים! כי סוגרים אתם מפני האדם את מלכות השמים: הן אתם לא תבואו בה, ואת הבאים לא תניחו לבוא" (מתי כ"ג 13).

"אוי לכם הסופרים והפרושים החנפים! כי מטהרים אתם את הכוס ואת הקערה מחוץ, ותוכן מלא גזל וגרגרנות" (מתי כ"ג 25).

"אוי לכם הסופרים והפרושים החנפים! כי דומים אתם לקברים המסוידים, הנראים נאים מחוץ, ותוכם מלא עצמות מתים וכל טמאה" (מתי כ"ג 27).

"נחשים, ילדי צפעונים, איך תמלטו מדין גיהנום?" (מתי כ"ג 33).

כן, אני חושב שהמשיח היה אומר ככה למטיפי השקר ולמורי השקר של ימינו ושל זמנינו!

אבל הוא מעולם לא אמר ככה להמוני החוטאים שבאו לשמוע אותו. כלפיהם הוא היה "איש מכאובות, וידוע חולי". הוא דיבר בעדינות עם האישה ליד הבאר, למרות שהתחתנה חמש פעמים, וחיה בניאוף בעת שפגש אותה. הוא דיבר בעדינות עם החולים והגוססים, "וכל הנוגעים [בבגדיו] נושעו" (מתי י"ד 36). לאישה שנתפסה בניאוף הוא אמר בעדינות, "גם אני לא ארשיעך. לכי לדרכך, ואל תחטאי עוד" (יוחנן ח' 11). לגנב שהיה צלוב לצידו הוא אמר, "היום תהיה עמדי בגן-עדן" (לוקס כ"ג 43). לאדם המשותק הוא אמר, "חזק, בני, נסלחו לך חטאתיך" (מתי ט' 2). לאישה החוטאת שנישקה את רגליו הוא אמר, "נסלחו לך חטאתייך" (לוקס ז' 48).

האם ישוע צחק אי פעם? אולי כן, אבל זה לא מופיע בתנ"ך. כתוב בכתובים שהוא היה "איש מכאובות, וידוע חולי" (ישעיה נ"ג 3). מתוארים בכתובים שלושה מקרים שהוא בכה, ובפסוקים שלנו אנחנו רואים שזה היה חלק מהאישיות שלו – וחלק חשוב בה. קשה לתאר את בודהה חסר-התשוקה בוכה – בלתי אפשרי לחשוב על האלילים הרומים האדישים, או על אללה מהאיסלאם, בעל הדם הקר, שהם בוכים. הדמעות של ישוע מראות לנו את החמלה שהייתה לו בלב כלפי הסבל האנושי.

רובכם יודעים שאני רוחש כבוד רב לווינסטון צ'רצ'יל. אבל לא הכרתם אותו כפי שאנגליה הכירה אותו בימי מלחמת בעולם השניה.

St. Paul's Cathedral
קתדרלת סנט פול, לונדון, במהלך ההפצצה.

סביר להניח שאתם מכירים רק את פניו חמורות הסבר מהצילום המפורסם של יוסוף קארש. אבל בחודשים הארוכים בהם לונדון נהרסה ונשרפה מפצצותיו של היטלר, האנגלים הסתכלו עליו בצורה שונה. אחרי לילה של הפצצות, הם ראו אותו עובר בין חורבות בתיהם עם דמעות זולגות במורד לחייו.

Sir Winston Churchill
צ'רצ'יל במהלך ההפצצה על לונדון.

הוא נעמד מחוץ למקלט החרב שבלילה הקודם נהרגו בו 40 ילדים ומבוגרים. בזמן שצ'רצ'יל מנגב את הדמעות מעיניו מתאסף קהל. הקהל צועק, "חשבנו שתגיע!" אישה זקנה אחת צועקת, "אתם רואים, באמת אכפת לו, הוא בוכה". ואז נשמעת צעקה נוספת מהקהל, "אנחנו יכולים לעמוד בזה! תגיד להיטלר, אנחנו יכולים לעמוד בזה!" היטלר אולי יכל להרוס עם פצצותיו את הבתים ואת העיר שלהם, אבל יכל לנצח אותם רק אם יפיל את רוחם. נאמר כבר שדמעותיו של צ'רצ'יל על אנשיו השפיעו הרבה יותר מכל דבר אחר בתרומתם לניצחון על מכונת המלחמה הנאצית. הוא בכה כשראה אנשים עומדים בתור ברחוב החרב, מחכים בתור כדי לקנות זרעים לציפורים הקנריות שלהם. הוא בכה כשראה את גופות המתים ואת הילדים הגוססים בין ההריסות. הוא מעולם לא בכה מתוך פחד, אלא תמיד על בני ארצו.

לא, צ'רצ'יל הוא לא מאמין לפי הספר. אבל הוא למד מהמטפלת המתודיסטית הזקנה שלו, גב' אוורסט, לחוש את הרגשות כמו מאמין. תמונתה הייתה תלויה ליד מיטתו עד יום מותו. ובכן, היו לו רגשות של מאמין יותר מכל מנהיג שאני מסוגל לחשוב עליו בתקופה שלנו. אי אפשר לתאר את האייתוללה עלי חמינאי, או את ולדימיר פוטין, או את ברק אובמה זועקים לרחמים עבור האנשים שלהם. רחמים היא מעלה של משיחיים – מעלה שישוע לימד את העולם הרומי הקר במאה הראשונה לספירה, "איש מכאובות וידוע חולי" (ישעיה נ"ג 3).

"איש מכאובות, איזה שם,
   לבן האלוהים הבא,
לדרוש בחזרה את החוטאים המושחתים!
   הללויה! איזה מושיע!
("הללויה, איזה מושיע!" מאת פיליפ פ. בליס, 1838-1876).

שלוש פעמים נאמר לנו בכתובים שישוע בכה.

I. דבר ראשון, ישוע בכה על העיר.

בוקר אחד הוא נכנס לירושלים רכוב על חמור. המון רב של אנשים הלך אחריו וקרא, "הושע-נא לבן-דוד, ברוך הבא בשם ה', הושע-נא במרומים" (מתי כ"א 9). אירוע זה מכונה "כניסת הניצחון" של ישוע ביום ראשון של הדקלים.

The Triumphal Entry
כניסת הניצחון של ישוע ב"יום ראשון של הדקלים".

אבל רק לעיתים רחוקות נאמר לנו איך זה הסתיים באותו יום,

"ויהי כאשר קרב, וירא את העיר, ויבך עליה" (לוקס י"ט 41).

ד"ר וו. א. כריסוול היה אחד המטיפים הגדולים ביותר שאי פעם הכרתי. קרוב ל-60 שנה הוא היה רועה הקהילה של הקהילה הבפטיסטית הראשונה בדאלאס, טקסס. באחת מדרשותיו ד"ר כריסוול דיבר על מטיף שעזב לאחרונה כדי להיות רועה קהילה בעיר נהדרת כלשהי.

     "כשהגיע הזמן שלו לדבר, הוא לא היה שם. ביקשו מאחד השמשים למצוא את המטיף. כשמצא אותו, המטיף היה במשרדו, עומד על יד החלון, מביט על שכונות העוני העצומות של העיר המשתרעת תחתיו. הוא בכה בזמן שהסתכל על הבניינים בשכונות העוני. השמש אמר לו, 'אדוני, האנשים מחכים והגיע הזמן שלך לדבר'. רועה הקהילה ענה, 'פשוט נדבקתי בצער, בכאב, בשברון-הלב ובחוסר-התקווה של האנשים. פשוט תסתכל. פשוט תסתכל' – בעודו מצביע על העיר. השמש ענה, 'כן אדוני, אני יודע. אבל בקרוב אתה כבר תתרגל לזה. הגיע הזמן שלך לדבר'"

ד"ר כריסוול המשיך ואמר,

"אני מפחד שזה מה שנמצא בי, בקהילה, ובכל הקהילות. התרגלנו לזה. האנשים אובדים – אז מה? אין להם תקווה – אז מה? ובסופו של דבר אנחנו מתרגלים לזה – וממשיכים הלאה. אנחנו שונים בכך מהמשיח. 'ויהי כאשר קרב, וירא את העיר, ויבך עליה'" (ד"ר וו. א. כריסוול, המשיח הרחום, קרישנדו בוק פובליקיישנס, 1976, עמ' 58).

כשישוע עמד באותו יום על הר הזיתים והסתכל על העיר ירושלים, מי היה מעלה בדעתו שבעוד 40 שנים בלבד היא תיחרב? מי היה מעלה בדעתו שבעוד דור אחד בלבד לגיונותיו של הגנרל טיטוס ינתצו את השערים ואת החומות, ויעלו באש את היכל אלוהים? לא ישאר שום דבר פרט לחלק מקיר האבנים שהקיף את בית המקדש. "הנה ביתכם יעזב לכם שומם". הוא בכה. ישוע בכה על האובדים בעיר.

מישהו יאמר, "אבל אדוני הרועה, מה אנחנו יכולים לעשות?" אנחנו לא יכולים להציל את כל האנשים. אנחנו אפילו לא יכולים להציל את מרבית האנשים. אבל אנחנו יכולים להציל כמה מהאנשים. אתם יכולים לבוא לבישור בימי רביעי וחמישי בערב. אתם יכולים לבוא לבישור ביום שבת בערב! אתם יכולים ללכת ולהביא אותם באחר-הצהריים של יום שבת! אתם יכולים לעשות את זה! יבוא יום שרחובות עירנו יהיו מלאים בהריסות, בעשן, בדם ובמוות. יבוא יום שיהיה כבר מאוחר מידי להציל מישהו. עכשיו, בשעה הזו, צאו לדרך כחיילי הצלב וכחסידי השה. עכשיו זו השעה לעזור לחוטאים האובדים והמסכנים למצוא את המשיח, למצוא סליחה ולמצוא תקווה! "ויהי כאשר קרב, וירא את העיר, ויבך עליה".

II. דבר שני, ישוע בכה מתוך אהדה.

ישוע אמר לתלמידיו, "לעזר ידידנו... מת" (יוחנן י"א 11, 14). הוא אמר, "אנוכי הולך למען אעירנו" – כלומר, אקים אותו מן המתים. ואז הם הלכו לביתו של לעזר בבית-היני. הפאגאנים דיברו על "חלקת קבר". אבל המשיחיים דיברו על "בית קברות" – שפירוש המילה היוונית המתאימה לזה הוא מקום שינה, מקום בו אנחנו מניחים את מתינו עד שישוע יבוא להעיר אותם. זה מה שישוע הולך לעשות עם לעזר. אבל הוא חיכה ארבעה ימים כדי שהנס הזה יקרין את אלוהותו ואת כוחו, שיוכלו להאמין בו.

וכעת ישוע מתקרב לקברו של לעזר. מרים, אחותו של לעזר, פוגשת בישוע בעת שזה מתקרב.

"ויהי כראות ישוע אותה בוכיה, וגם היהודים אשר באו איתה בוכים, ותזעם רוחו ויהי מרעיד" (יוחנן י"א 33).

הפירוש במקור היוונית הוא שישוע נשבר לגמרי, החזה שלו עולה ויורד, הוא בוכה, נוחר, משתנק (אֶנֶבְרֶמִיסָטוֹ) – נסער מאוד, סוער כמו הים בשעת סערה, מודאג עמוקות, מוטרד מאוד (אֶטָרֶקְסֶן). האם אי-פעם הרגשתם ככה כשמישהו שהיה מאוד קרוב אליכם נפטר? אני הרגשתי ככה. פשוט נשברתי, התייפחתי והתנשפתי. הרגשתי כאב וכבדות עצומים כאלה רק פעמים ספורות בחיי – אבל הם הספיקו לי כדי להבין את מה שישוע הרגיש. הרגשתי ככה כשסבתי המתוקה, מָאם פלאוורס, נפטרה. הרגשתי ככה כשחיי התפרקו בסמינר הדרום בפטיסטי הליברלי. הרגשתי ככה כשאימי סיסיליה נפטרה. אין בכך שום דבר רע. בצערו, ישוע מראה לנו שזה לא יהיה חטא אם לעיתים נרגיש כאב גם אנחנו. ליבו התמלא בחמלה רבה מהכאב של מרים, מרתא והחברים של לעזר, והוא בכה בגלל שהוא נפטר.

ישוע כבר יודע שבעוד כמה דקות הוא יקים לתחיה את לעזר. אבל עצם המוות והכאב שזה מביא לנו, גורם לו להישבר ולהתייסר. ולכן, שני פסוקים מאוחר יותר, בפרק י"א של ספר יוחנן, אנחנו מקבלים את הפסוק הכי קצר בתנ"ך. בתוך כל הכאב והבכי, ישוע אמר, "איפה הנחתם אותו? ויאמרו אליו, אדוני, בוא וראה". ואז מגיע הפסוק הכי קצר,

"ויבך ישוע" (יוחנן י"א 35).

הוא השתתף בצערן של מרים ומרתא, בגלל שגם הוא אהב את אחיהן לעזר. וישוע משתתף גם בצער ובכאב שלנו. חבל לי על הצעירים של הדור שלכם. בקהילות רבות מידי כבר לא שרים את השירים הישנים – השירים שנוגעים בלב ומרגיעים את הנפש. הילדים של היום לא מכירים אותם, ולכן גם לא יכולים לחזור אליהם בשעות קשות. אבל השירים הישנים הם אלה שהחזיקו אותי בתקופות החשוכות.

איזה חבר יש לנו בישוע,
   נושא את כל חטאנו ומכאובנו!
איזו זכות לשאת
   כל דבר בתפילה לאלוהים...
האם נוכל למצוא חבר כה נאמן,
   שישתתף בכל צערינו?
ישוע מכיר כל חולשה שלנו,
   שאו אותה לאדון בתפילה.
("איזה חבר יש לנו בישוע" מאת ג'וזף סקריבן, 1819-1886).

"ויבך ישוע" (יוחנן י"א 35).

הדמעות היקרות של ישוע. החמלה של ישוע. תודה לאל על האהדה של ישוע.

כשהייתי ילד, ד"ר הנרי מ. מקגוון לקח אותי לראשונה בחיי לקהילה בפטיסטית. פעם הוא אמר לי שהייתי בשבילו כמו בן. משפחתי ואנוכי חזרנו מספר פעמים לורנון שבטקסס, כדי לבקר אותו. באחד מהביקורים הללו הוא נתן לי שיר קטן שהסביר הרבה דברים. הוא נכתב על ידי ילדה בשם מרי סטיבנסון כשהייתה בת 14 בלבד:

לילה אחד חלמתי חלום.
בזמן שהלכתי לאורך החוף עם האדון שלי.
לאורך השמיים הכהים הבזיקו סצנות מהחיים שלי.
בכל סצנה, שמתי לב לשני סוגים של עקבות בחול,
אחד שייך לי ואחד שייך לאדון שלי.

אחרי שהסצנה האחרונה בחיי הבזיקה מולי,
הבטתי לאחור והסתכלתי על העקבות בחול.
שמתי לב שבהרבה אירועים לאורך מסלול חיי,
במיוחד בזמנים העצובים והנמוכים ביותר,
היו רק עקבות מסוג אחד.

זה מאוד הטריד אותי, אז שאלתי את האדון על זה.
"אדון, אמרת שברגע שהחלטתי ללכת אחריך,
אתה תלך איתי את כל הדרך.
אבל שמתי לב שבזמנים הכי עצובים והכי קשים בחיי,
היו שם רק עקבות מסוג אחד.
אני לא מבינה למה עזבת אותי, כשהייתי זקוקה לך יותר מכל".

הוא לחש, "ילדתי היקרה, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך.
אף פעם, לעולם, בנסיונות ובמבחנים.
המקומות שראית בהם רק עקבות מסוג אחד,
היו הזמנים בהם אני סחבתי אותך".
   ("עקבות בחול" מאת מרי סטיבנסון, 1922-1999; נכתב בשנת 1936").

ישוע בוכה על הערים שלנו – הערים האובדות וחסרות התקווה. ישוע בוכה איתנו באהדה – בזמן שאנחנו עוברים תקופות של צער.

III. דבר שלישי, ישוע בוכה עלינו בשעה שהוא מכפר על חטאנו.

כתוב בעברים ה' 7,

"אשר בימי היותו בבשר, הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות לפני מי שיכול להושיעו ממוות, ויעתר לו מפני יראתו" (עברים ה' 7).

הנה ישוע, בוכה בגן גת שמני, לילה לפני שנצלב. ד"ר כריסוול אמר,

מה משמעות היגון בגת שמני? הוא התייסר ביגון עד כדי כך, שבשעה שהוא התפלל "ותהי זיעתו כנטפי דם יורדים לארץ" (לוקס כ"ב 44)... הנביא ישעיה אמר, "אלוהים חפץ לשים אשם נפשו". ישעיה אמר, "אלוהים מעמל נפשו יראה, וישבע". איכשהו, במסתורין שאליו אנחנו לא יכולים להיכנס, אלוהים הפך אותו להיות חטא עבורנו. ובעת שנשא את המשקל ואת העול של כל חטאי העולם, הוא זעק בבכי ובדמעות רבות, "אבי, אם תרצה להעביר מעלי את הכוס הזאת" (שם, עמ' 60).

ישוע בכה לאלוהים בדמעות שליש, וביקש שיציל את חייו בגת שמני, כדי שיישאר בחיים ויוכל לשאת בגופו את חטאנו לצלב למחרת בבוקר. ועל הצלב הוא קרא, "כּוּלָה" (יוחנן י"ט 30) – הרכין את ראשו ומת. בבכי עז ובדמעות, הוא מוסמר לצלב כדי לשלם את המחיר על חטאנו.

על הר גולגולתא, בוקר נורא אחד,
   צעד המשיח, מושיעי, עייף ויגע;
למען החוטאים פוגש במוות על הצלב,
   כדי להושיענו מאובדן אינסופי.
גואל מבורך! גואל יקר!
   נראה שאני רואה אותו עכשיו על עץ גולגולתא;
פצוע ומדמם, מתחנן עבור החוטאים –
   עיוור ולא שם לב – גוסס עבורי!
("גואל מבורך" מאת אוויס בורגסון קריסטיאנסן, 1895-1985).

אני מבקש מכם לבטוח בישוע, שהזיל דמעות רבות, ושפך את דמו על הצלב כדי להושיע אתכם מחטא וממשפט. הוא נמצא עכשיו בשמיים, לימין האלוהים. בואו עם אמונה פשוטה ובטחו בו. דמו היקר יטהר אתכם מכל חטא – ויתן לכם חיי נצח. אמן. ד"ר צ'אן, הדרך אותנו בבקשה בתפילה.

אם הדרשה הזו בירכה אתכם, ד"ר היימרס ישמח לשמוע מכם. כשאתם כותבים לד"ר היימרס, אתם צריכים להגיד לו מאיזו מדינה אתם, אחרת הוא לא יוכל לענות על המייל שלכם. אם הדרשות הללו בירכו אתכם, שילחו לד"ר היימרס מייל וספרו לו על כך, אבל אל תשכחו לציין מאיזו מדינה אתם. כתובת המייל של ד"ר היימרס היא: rlhymersjr@sbcglobal.net. (לחץ כאן). אפשר לכתוב לד"ר היימרס בכל שפה, אבל עדיף באנגלית אם אפשר. אם אתם רוצים לכתוב לד"ר היימרס מכתב, הכתובת שלו היא: P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. אתם יכולים להתקשר אליו לטלפון מס' 352-0452 (818).

(סוף הדרשה)
בכל שבוע תוכלו לקרוא באינטרנט את דרשותיו של ד"ר היימרס
בכתובת www.sermonsfortheworld.com.
לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קטע הכתובים שהוקרא לפני הדרשה על ידי מר אבל פרידהום: לוקס כ"ב 39-44.
שיר הסולו שבוצע לפני הדרשה על ידי מר בנג'מין קינקייד גריפית':
"גואל מבורך" (מאת אוויס בורגסון קריסטיאנסן, 1895-1985).

מתאר

דמעותיו של המושיע

THE TEARS OF THE SAVIOUR

מאת ד"ר ר. ל. היימרס, הבן

"נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי. וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיה נ"ג 3).

(מתי כ"ג 13, 25, 27, 33; י"ד 36; יוחנן ח' 11;
לוקס כ"ג 43; מתי ט' 2; לוקס ז' 48)

I.   דבר ראשון, ישוע בכה על העיר, מתי כ"א 9; לוקס י"ט 41.

II.  דבר שני, ישוע בכה מתוך אהדה, יוחנן י"א 11, 14, 33, 35.

III. דבר שלישי, ישוע בוכה עלינו בשעה שהוא מכפר על חטאנו, עברים ה' 7;
לוקס כ"ב 44; יוחנן י"ט 30.