רוצה אנוכי – טהר!

אהבתי לקרוא את בשורת מרקוס. שמו העברי היה יוחנן. מרקוס היה שמו הלטיני, "מרקוס" בלטינית. יוחנן מרקוס היה בנו הרוחני של פטרוס השליח. פטרוס כינה אותו, "מרקוס בני" (הראשונה לפטרוס ה' 13). אחד האבות הקדומים של הכנסייה היה פפיאס (70-163). פפיאס אמר שמרקוס קיבל את הבשורה שלו מפטרוס. פפיאס אמר, "מרקוס, ה[מזכיר] של פטרוס, רשם בקפידה את כל זכרונותיו [של פטרוס]". ג'סטין מרטיר (100-165) גם אמר שמרקוס שאב את הבשורה שלו מדבריו של פטרוס. אב אחר של הכנסייה, אוסביוס (263-339) אמר שהמאמינים הראשונים "הפצירו במרקוס שלא ייפרד מהם מבלי שיעלה על הכתב עבורם את הלימוד שהם קיבלו [מפטרוס]".

בשורת מרקוס היא בשורה של מעשים בגלל שפטרוס היה איש מעשה. הבשורה נכתבה במיוחד עבור הרומים, שהיו ידועים בתור אנשי מעשה. המילה "ו" מופיעה 1,331 פעמים בבשורת מרקוס. המילים "תיכף" או "מיד" גם מופיעות שוב ושוב בבשורת מרקוס. המילה "ו" תמיד מובילה למעשה נוסף. שימו לב שחמשת הפסוקים שמובילים לטקסט שלנו מתחילים במילה "ו". וכל שלושת הפסוקים בטקסט שלנו מתחילים במילה "ו".

"ויבוא אליו איש מצורע" (פס' 40).

"וירחם עליו" (פס' 41).

"עודנו מדבר, והצרעת סרה ממנו, ויטהר" (פס' 42).

הרומים האמינו בגבורה ובמעשים. בבשורת מרקוס יש רק 16 פרקים, אבל הם מלאים בגבורה ובמעשים של אדונינו ישוע המשיח. מעשי המשיח לא מתוארים בפסקאות ארוכות ובציטוטים מהברית הישנה. רב הדברים האלה הושמטו על ידי מרקוס בעת שתיאר לנו את גבורתו מעשיו של ישוע, ובכך פנה לקהל הרומי שלו.

שימו לב כמה מעשים נמצאים בפרק הראשון של מרקוס,

השירות של יוחנן המטביל.
טבילת ישוע.
ניסיונות ישוע במדבר.
תחילת השירות של ישוע בגליל.
הקריאה לפטרוס ולאנדריי.
גירוש השדים בכפר נחום.
ריפוי חמותו של פטרוס.
מסע הבישור של ישוע בגליל.
ריפוי המצורע בטקסט שלנו.

המשיח מתואר כאיש של גבורה ומעשים. והגבורה והמעשים שלו יכולים להושיע אותכם כבר הבוקר.

ישוע! השם שמקסים את פחדינו,
שמזמין את יגוננו לחדול;
הוא מוסיקה באוזניי החוטא,
הוא חיים, ובריאות ושלום.
   ("הו לאלף לשונות" מאת צ'ארלס ווזלי, 1707-1788).

תשעה אירועים מרכזיים מופיעים כבר בפרק הראשון של מרקוס! ד"ר מקג'י אמר, "ככל הנראה בפרק הראשון של ספר מרקוס יש יותר תוכן מכל פרק אחר בתנ"ך, פרט לבראשית פרק א'" (ד"ר ג'. ורנון מקג'י, דרך התנ"ך, כרך ד', הוצאת תומאס נלסון, 1983, עמ' 161).

וזה מביא אותנו לטקסט שלנו, לריפוי האיש עם הצרעת,

"ויבוא אליו איש מצורע, ויתחנן אליו, ויכרע על ברכיו, ויאמר לו, אם תרצה, תוכל לטהרני. וירחם עליו, וישלח את ידו, ויגע בו, ויאמר, רוצה אנוכי; טהר. עודנו מדבר, והצרעת סרה ממנו, ויטהר" (מרקוס א' 40-42).

בואו נלמד שלוש עובדות חשובות מהקטע הזה.

I. דבר ראשון, לאיש הייתה צרעת.

בויקרא י"ג וי"ד מתוארת מחלת הצרעת הנוראית. מתוארות שם מחלות עור רבות, לרבות צרעת מודרנית (או מחלת הנסן). פרשן אחד אמר שלאיש הזה הייתה כנראה צרעת אמיתית, אחרת הריפוי לא היה יוצר כזו סנסציה, כפי שניתן לראות בפסוק 45. לפי מילון התנ"ך החדש של אונגר, "קיים ספק מזערי ביותר שהדבר שרב אנשי הברית החדשה תיארו כצרעת הוא אכן מחלת הנסן" (מילון התנ"ך החדש של אונגר, הוצאת מודי פרס, 1988, עמ' 307).

צורתה החמורה של הצרעת שהייתה לאיש הזה יצרה אצלו כתמי עור לבן וחסר תחושה. היו לו גידולים באיזורים שונים בגוף. גידולים שהפכו להיות ממאירים, וגרמו לטפטוף נוזל מהפצעים. ככל שהמחלה הלכה והחמירה ידיו ורגליו התנפחו והתעוותו. קרוב לוודאי שהמחלה כבר גרמה להיווצרות נמק, כך שחלקים בגופו החלו ממש להירקב. פצעי שחפת כבר החלו להתפתח על פניו, תוך שהם יוצרים מראה נוראי דמוי מסכה – דומה במידה מסוימת ל"איש הפיל" באנגליה הויקטוריאנית, שהיה כל כך מזוויע שהאדם היה חייב לכסות את פניו ברעלה. רב עורו של המצורע התעבה והפך להיות אדום. זו הייתה צרעת אמיתית, שמוכרת היום כמחלת הנסן. זה נורא! (ראו המילון התנ"כי החדש של אונגר, שם).

ד"ר וולטר ל. ווילסון אמר שהמחלה הזו היא סוג (או תמונה) של חטא. היא מזהמת ובלתי ניתנת לריפוי. המצורע בתנ"ך היה צריך "להיטהר". בגלל שהמחלה היא מידבקת המצורע היה חייב לחיות לבד. הוא היה חייב לכסות את פיו בפיסת בד ולצעוק "טמא! טמא!" הוא היה חייב להיות מורחק מהעיר או מהמחנה.

כל זה נכון לגבי אדם בלתי-מאמין. הוא לא יכול להיות חבר קהילה. הוא לא יוכל להיכנס לגן עדן בגלל מחלת החטא שיש לו (ראו ד"ר וולטר ל. ווילסון, מילון לטיפוסים תנ"כיים, הוצאת הנדריקסון פובלישרז, הדפסה מחדש ב-1999, עמ' 257). בויקרא י"ג 45-46 כתוב,

"והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא, טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא; טמא הוא: בדד ישב; מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג 45-46).

לפי ההערה של תנ"ך הסקופילד על ויקרא י"ג 1, "צרעת מבטאת חטא בכך שזה (1) נמצא בדם; (2) נהיה גלוי בדרכים מגעילות; (3) לא ניתן לריפוי באמצעים אנושיים" (תנ"ך הלימוד סקופילד, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1917, עמ' 141; הערה על ויקרא י"ג 1).

צרעת היא סוג, או תמונה, של שחיתות מוחלטת של האדם. השחיתות נמצאת אצלנו בדם, עוברת אלינו מדור לדור מאז ימי אדם. בהתחלה זה משהו קטן, מרד קטנטן, ובסופו של דבר זה הופך למשהו מגעיל ודוחה.

"יען מחשבת הבשר רק שנאת אלוהים היא" (רומים ח' 7).

עוד כתוב בתנ"ך,

"אין משכיל, אין דורש את אלוהים. הכל סר, יחדיו נאלחו; אין עושה טוב, אין, גם אחד" (רומים ג' 11-12).

ג'ון ווזלי (1703-1791) לא היה קלוויניסט, אבל הוא אמר על הקטע הזה שהלא-מאמינים הם אנשים "חסרי ישע, חסרי אונים, לא מסוגלים להביא תועלת לעצמם או לאחרים... [כל האנשים הם] תחת האשמה והכוח [של החטא]", הערות על רומים ג' 9, 12 (מ.א. ג'ון ווזלי, הערות ביאור לברית החדשה, כרך ב', הוצאת בייק בוקס האוז, הדפסה מחדש 1983, עמ' 33,34; הערות על רומים ג' 9, 12).

ד"ר מרטין לויד-ג'ונס (1899-1981) אמר, "אדם בחטא... מנוהל ונשלט על ידי החטא" (ד"ר מרטין לויד-ג'ונס, ביטחון, רומים ה', הוצאת ד'ה באנר או, טרות' טראסט, 1971, עמ' 306).

כך כתב ד"ר אייזק וואטס באחד משיריו,

אדון, אני שפל, בחטא נוצרתי, טמא ומלוכלך נולדתי;
נוצרתי מאדם שאשמת נפילתו משחיתה את הגזע, ומכפישה את כולנו.

הנה, אני נופל לפניך; כל מפלטי הוא בחסדך;
שום דבר חיצוני לא יטהר אותי; הצרעת שוכנת עמוק בפנים.
   (תהילים נ"א, מאת ד"ר אייזק וואטס, 1674-1748).

החטא מעוור את הלב בחשיכה. הוא גורם לך לחשוב, "אין פה יותר מדי על מה לוותר. אם אהיה מאמין, אצטרך לוותר על יותר מדי דברים". באופן זה, אתם שרויים בעבדות לחטא, נידונים למוות בלי תקווה לעולמי עולמים. או שהחטא גורם לכם לחשוב, "אני בא לקהילה כל יום ראשון. אני בסדר גמור". באופן זה אתם הולכים לתוך צרעת החטא, בלי כל תקווה. או שהחטא גורם לכם לחשוב, "אני חייב שתהיה לי תחושת ביטחון כדי להוכיח שנושעתי". אבל התנ"ך לעולם לא אומר לנו שניוושע על ידי תחושות. אנחנו נושעים בזכות בטחוננו בישוע המשיח. יש כאלה שבמשך חודשים, ואף במשך שנים, המשיכו לחפש אחר התחושה הנכספת במקום לבטוח בישוע. אין לזה הגדרה אחרת מלבד לב שנחרב על ידי צרעת החטא! באחד משיריו, כתב אוגוסטוס טופלאדי,

מופתע ומודאג,
אני מביט פנימה;
ליבי מדוכא תחת עול החטא,
מושבו של כל חטא.

כמה רבות מחשבות הרשע,
אילו אהבות נתעבות יש כאן!
חוסר אמון, חוצפה, תחבולות ערמומיות,
גאווה, קנאה, פחד נרצע.
   ("הלב" מאת אוגוסטוס טופלאדי, 1740-1778).

שוב, ד"ר וואטס אמר,

"שום דבר חיצוני לא יטהר אותי;
הצרעת שוכנת עמוק בפנים."

לא יועיל לכם במאומה אם תאמרו את המילים מה שמכונה "תפילת החוטא". צעיר אחד אמר לנו, "רק אמרתי את מילות התפילה כדי שאוכל לצאת ולשחק!" דברים כאלה לא יושיעו אף אחד! אחרים "באים קדימה" בסוף האסיפה כדי "להקדיש" את עצמם. גם זה לא טוב. "דברים חיצוניים" כאלה הם אך שקריים וחסרי תועלת.

"שום דבר חיצוני לא יטהר אותי;
הצרעת שוכנת עמוק בפנים."

זה היה המקרה של המצורע המסכן בטקסט שלנו. הייתה לו צרעת. הוא ידע שאין משהו שהוא יכול לעשות או להגיד כדי להיטהר.

II. דבר שני, האיש בא לישוע.

"ויבוא אליו איש מצורע, ויתחנן אליו, ויכרע על ברכיו, ויאמר לו, אם תרצה, תוכל לטהרני" (מרקוס א' 40).

אין ספק שהמצורע המסכן הזה שמע על ישוע. ג'ון ווזלי אמר שייתכן שהוא אפילו שמע את ישוע מלמד. ווזלי אמר, "ייתכן שהמצורע הזה, למרות שלא [יכל ל]התערבב עם האנשים, שמע את אדונינו מרחוק" (שם). מר ווזלי ידע את זה, בגלל שאלפים רבים באו לשמוע אותו מלמד ממרחק – ונושעו! הנה קטע ממכתב שנכתב למר ווזלי בשנת 1745,

עד ששמעתי את אחיך [צ'ארלס] ואותך, לא הכרתי את עצמי. ואז גיליתי שאני בלתי-מאמין, ואף אחד לא יוכל לעזור לי מלבד המשיח. זעקתי אליו, והוא שמע אותי ודיבר לליבי בגבורה את המילים, "לך לשלום, נסלחו לך חטאיך". (מ.א. ג'ון ווזלי, מעשי ג'ון ווזלי, כרך א', הוצאת בייקר בוקס האוז, הדפסה מחודשת 1979, עמ' 527).

וזה בדיוק מה שישוע אמר למצורע המסכן הזה. והוא יעשה עבורכם את אותו הדבר כאשר תשפילו את עצמיכם ותבטחו בו, כפי שעשה המצורע.

III. דבר שלישי, האיש נטהר.

אני חייב לומר כמה מילים על ה"מרפאים" הפנטקוסטלים והכריזמטיים. כאשר הדגש העיקרי מושם על רפואה פיזית, כוח הבשורה מתעמעם, ולעיתים קרובות גם נזנח לגמרי. אסור לנו להתרכז ברפואה הפיזית של גוף האדם. ישוע מת על הצלב כדי להציל אותנו מצרעת החטא, ולא כדי לרפא אותנו מכאבי אוזניים ומדלקת שקדים! ד"ר א. וו. טוזר (1897-1963) אמר על ה"מרפאים",

זה הסתכם בהרבה ראוותנות חסרת בושה, בנטייה להיות תלויים בחוויה במקום במשיח ולעיתים קרובות בהיעדר יכולת להבדיל בין מעשי הבשר לבין מעשי הרוח (ד"ר א. וו. טוזר, מפתחות לחיים עמוקים יותר, הוצאת זונדרוואן פובלישינג האוז, ללא תאריך, עמ' 41, 42).

כן, אני מאמין שאלוהים יכול לרפא את גופנו. אני באמת מאמין שהוא יכול! אבל מה אם עלינו לבחור בין רפואת גופנו לבין רפואת נפשנו המוכתמת מחטא? בשבילי, הבחירה קלה. גופנו ימות די בקרוב. אבל נפשנו תחיה לנצח נצחים. קל לראות מה יותר חשוב!

בסיפור הקצר הזה אודות המצורע שנרפא אפשר לראות לא רק רפואה פיזית, אלא גם רפואה רוחנית. בפרפרזה לדברי המשיח אפשר לומר בלי שום ספק,

"כי מה יסכון לאדם, כי יקנה את כל העולם [לרבות רפואה פיזית], ונשחתה נפשו?" (מרקוס ח' 36).

לא, האיש הזה ידע שהצרעת שלו היא סימן למשהו יותר עמוק. הוא לא ביקש מישוע לרפא אותו. הוא אמר, "אדון, אם תרצה, תוכל לטהרני". הוא לא "ביקש את המאכל אשר יאבד" לבדו. "הצרעת שוכנת עמוק בפנים". וזו הסיבה שישוע הושיע אותו בצורה כל כך מהירה ומופלאה.

"אם תרצה, תוכל לטהרני" (מרקוס א' 40).

"וירחם עליו, וישלח את ידו, ויגע בו, ויאמר, רוצה אנוכי; טהר" (מרקוס א' 41).

ומיד הוא "נטהר" (מרקוס א' 42).

הדבר הזה מראה את כוח הבשורה. ישוע שפך את דמו על הצלב כדי לטהר אתכם מכל חטא. ישוע קם מן המתים כדי לתת לכם חיים חדשים. כשאתם באים לישוע עם אמונה פשוטה, כמו האיש הזה, ישוע יושיע אתכם "מיד", בו במקום! בשבילי, זה המסר הכי גדול של התנ"ך! "אם תרצה, תוכל לטהרני". "רוצה אני; טהר" – ויטהר! זו היא הבשורה! אלה הן החדשות הטובות של הישועה! זו תקוותכם היחידה! "ישוע, אם תרצה, תוכל לטהר אותי". "רוצה אני; טהר". בואו לישוע. בטחו בו. קל לבטוח בישוע. הוא יטהר אתכם ברגע אחד! – בדיוק כמו שעשה עם האיש הזה! לא צריך לחכות יותר! בטחו בישוע והיטהרו! אבא, אני מתפלל שמישהו יבטח בישוע הבוקר הזה, וייטהר בזכות דמו! אמן.

ואני יודע, כן, אני יודע
   דם ישוע יכול לטהר את החוטא הנתעב ביותר,
ואני יודע, כן, אני יודע
   דם ישוע יכול לטהר את החוטא הנתעב ביותר
("כן, אני יודע!" מאת אנה וו. ווטרמן, 1920).

(סוף הדרשה)
ניתן לקרוא את הדרשות של ד"ר היימרס כל שבוע באינטרנט
באתר www.realconversion.com לחצו על "דרשות בעברית".

You may email Dr. Hymers at rlhymersjr@sbcglobal.net, (Click Here) – or you may
write to him at P.O. Box 15308, Los Angeles, CA 90015. Or phone him at (818)352-0452.

דרשות אלה אינן בזכויות שמורות. ניתן להשתמש בהן בלי רשות של ד"ר היימרס. אולם, כל הדרשות של
ד"ר היימרס המצולמות הינן בזכויות שמורות ואפשר להשתמש בהן רק עם ברשות.

קריאת הכתובים לפני הדרשה שנעשתה על ידי מר אבל פרידהום: מרקוס א' 40-42.
שיר הסולו שבוצע על ידי מר בנימין קינקייד גריפית':
"כן, אני יודע!" (מאת אנה וו. ווטרמן, 1920).